סימני אזהרה

זה אתגר גדול עבור הורים ללמד את ילדיהם את ההבדל בין דאגות נורמאליות הנוגעות לדימוי עצמי לבין סימני אזהרה להפרעת אכילה.

בעוד בני נוער רבים – במיוחד בנות – מאד מרוכזים בעצמם, משווים את עצמם לאחרים ומדברים על דיאטה, אין זה אומר בהכרח שיש להם הפרעות אכילה. אצל ילדים עם הפרעות אכילה ישנן התנהגויות לא רגילות בולטות וסימנים גופניים.

אלה שיש להם אנורקסיה:

  • נהיים רזים מאד, חלשים או כחושים
  • אובססיביים בנוגע לאוכל, אכילה ושמירה על משקל
  • שוקלים את עצמם שוב ושוב
  • סופרים ומקציבים אוכל
  • אוכלים רק מאכלים מסוימים, נמנעים ממוצרי חלב, בשר, קמח וכד'
    (כמובן, הרבה אנשים שאלרגיים לאוכל מסוים או שהם צמחונים, יימנעו מאוכל מסוים)
  • מתאמנים בצורה מוגזמת
  • מרגישים שמנים
  • נמנעים מפעילויות חברתיות, במיוחד ארוחות ואירועים הקשורים באוכל
  • מדוכאים, חסרי אנרגיה ומרגישים הרבה פעמים קור

אלה שיש להם בולימיה:

  • פוחדים מעלייה במשקל
  • לא יהיו מרוצים ממבנה הגוף, מצורתו וממשקלו
  • מתרצים תירוצים ללכת לשירותים מייד לאחר הארוחה
  • אוכלים רק אוכל דיאטתי או דל שומן (חוץ מאשר בבולמוסים)
  • משתמשים באופן קבוע במשלשלים ובמשתנים
  • משקיעים את רוב זמנם באימונים או בניסיון לשרוף קלוריות
  • נמנעים מפעילויות חברתיות, במיוחד ארוחות ואירועים הקשורים באוכל

אם אתם חושדים בהפרעת אכילה

אם אתם חושדים שלילדכם יש הפרעת אכילה, חשוב מאד להתערב ולוודא שההפרעה תאובחן ותטופל. ילדים עם הפרעות אכילה מגיבים הרבה פעמים בהתגוננות ובכעס כשמעמתים אותם עם הבעיה בפעם הראשונה. לרבים מהם יש קושי להודות, אפילו לעצמם, שיש להם בעיה.

הפרעות אכילה אצל ילידם ובני נוער

זה יכול להיות מאד קשה לנסות לעזור למישהו שאינו חושב שהוא צריך עזרה. זכרו, זה לא התפקיד שלכם לאבחן את ילדכם – רק מומחה יכול לעשות זאת. תפקידכם להביע את דאגתכם ולהביא את ילדכם למומחה להפרעות אכילה לשם הערכה אובייקטיבית ומדויקת.

גשו לילדכם בדרך אוהבת, תומכת ולא מאיימת. נסו להעלות את דאגתכם רק כאשר הילד שלכם נינוח ורגוע וכשאין הפרעות מהצד.

ילדכם יסכים יותר לקבל את השיחה אתכם אם תתמקדו בדאגות של עצמכם ותשתמשו במשפטי "אני", ולא במשפטי "אתה". למשל, אל תאמרו "יש לך הפרעת אכילה" או "אתה אובססיבי לאוכל", מה שעלול להביא רק לכעס ולהכחשה. במקום זאת נסו "אני מניח שזה מאד מלחיץ לספור קלוריות של כל מה שאתה אוכל" או "אני מודאג שאיבדת כל כך הרבה ממשקלך בזמן כל כך קצר". חזרו על משפטים ספציפיים שילדכם אמר או עשה שגרמו לכם לדאגה, והסבירו לו שאתם רוצים שהוא יראה מומחה כדי שתהיו שקטים.

אם עדיין תיתקלו בהתנגדות, דברו עם הרופא שלכם או עם איש מקצוע אחר (פסיכותרפיסט, למשל) לגבי גישות אחרות.